החלטה בתיק ע"פ 1808/13

א.             בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בן ארבע עשרה שנים, אשר הושת על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-הלוי) מיום 4.3.13 בתפ"ח 1158/09. עניינה של הפרשה בעבירות של מעשה סדום, אינוס בנסיבות מחמירות, ביצוע מעשה מגונה, ניסיון לאינוס וניסיון למעשה סדום, והדחה בחקירה.

רקע

ב.             כנגד המבקש הוגש ביום 30.12.09 כתב אישום, אשר מגולל פרשייה קשה עד מאוד של אלימות מינית של המבקש כנגד שכנתו, בת תשע לעת האירועים ב-1999 (להלן המתלוננת), אשר נתפרשה על פני שלושה אירועים שונים. לפי האישום הראשון נטען, כי במועד הסמוך ליום 21.11.99 ניגש המבקש למתלוננת שישבה אותה עת בכניסה לבניין, ובמהלך שיחה שהחל לנהל עימה אחז בה והעמידה בין רגליו וליטפה בכל גופה לשם גירוי וסיפוק מיני, תוך שהמתלוננת בוכה ומבקשת שיניח לה. עוד נטען, כי המבקש סרב לחדול עד אשר תפסיק המתלוננת לבכות, ואכן רק אז חדל. לפיכך יוחסה למבקש עבירה של ביצוע מעשה מגונה, לפי סעיף 348 (ב) בצירוף סעיפים קטנים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ג.              כנטען באישום השני, זמן קצר לאחר האירוע המתואר, הורה המבקש למתלוננת שתעלה עמו לרכבו, ונוכח פחדה ממנו עשתה כמבוקש. המבקש הסיעה לבית ספר סמוך, שם הורה לה להתפשט ולעבור למושב האחורי, ועבר אליו אף הוא. נטען, כי המבקש נשכב על המתלוננת וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כשהוא אוחז במשענת המושב האחורי כדי להפעיל כוח רב ולמנוע מהמתלוננת להתנגד, ולא חדל ממעשיו חרף תחינותיה ובכייה של המתלוננת. משלא הצליח המבקש להחדיר את איבר מינו, סובב את המתלוננת כך שתשכב על בטנה, וניסה להחדיר את איבר מינו לפי טבעתה. משאף ניסיון זה לא עלה בידו, התיז על פי טבעתה תרסיס לניקוי חלונות, ושב וניסה להחדיר את איבר מינו לתוכו, תוך שאת אצבעותיו החדיר לתוך איבר מינה. לאחר מכן הושיב המבקש את המתלוננת על ברכיה, הורה לה למצוץ את איבר מינו והחדירו לפיה. המתלוננת עשתה את שהתבקשה, ותוך כדי כך נשכה את איבר מינו של המבקש. בתגובה נטען, היכה המבקש את המתלוננת בראשה, הורה לה "שתמצוץ בלי שיניים" ואילצה להמשיך. רק כאשר בה על סיפוקו בפיה של המתלוננת שחרר אותה המבקש. כתוצאה ממעשיו של המבקש, דיממה המתלוננת מאיבר מינה ומפי הטבעת שלה. בכתב האישום יוחסו למבקש בעקבות מעשים אלה, עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345 (ב)(1) יחד עם 345(1)+(3) לחוק, אינוס בנסיבות מחמירות לפי צירוף הסעיפים 345(א)(3) ו-345(א)(1) לחוק, ניסיון לאינוס לפי צירוף הסעיפים 345 (א)(3) ו-345(א)(1) לחוק יחד עם סעיף 25 לחוק, וניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(3) יחד עם 345(1) לחוק ובצירוף סעיף 25 לחוק.

ד.             באישום השלישי נטען, כי זמן קצר לאחר האירוע המתואר באישום השני, פגש המשיב במתלוננת בכניסה לבנין והורה לה לעלות אל ביתו. משסירבה, משך אותה חרף בכייה בידה, דחף אותה לכיוון ביתו שבקומה הראשונה והכניסה לביתו - שם הראה לה אזיקים ואקדח ואיים עליה שיעשה בהם שימוש, אם תספר על מעשיו. לאחר מכן, נטען, פשט המבקש את מכנסיו ואת תחתוניו, אמר למתלוננת "לחשוב שזה סוכריה" והורה לה למצוץ את איבר מינו. המתלוננת סרבה ובכתה, וחרף התנגדותה החדיר את איבר מינו בכוח לפיה ולא חדל עד אשר הגיע לסיפוקו ושחרר אותה מאחיזתו. לאחר מכן אמר לה להפסיק לבכות ונתן לה ארטיק. נוכח המעשים הללו מיוחסים למבקש בכתב האישום עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345 (ב)(1) יחד עם 345(1)+(3) לחוק, והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(ב) לחוק.

בית המשפט המחוזי

ה.             במענה לכתב האישום כפר המבקש בכל עובדותיו, למעט זו לפיה גר בתקופה מסוימת בשכנות למתלוננת. לטענתו הפרשה היא תולדה של נקמה של המתלוננת בנאשם על שהביא למעצרו של אביה, עת שירת כמתנדב במשטרה באזור מגוריהם. בא כוחו של המבקש טען בין היתר, כי יש לפסול את הודייתו (החלקית) של המבקש בחקירתו, נוכח הלחץ הנפשי הבלתי הוגן שהופעל עליו, נוכח מעצרו יחד באותו מתקן עם עבריינים שהביא למעצרם בעבר, במסגרת היותו מתנדב במשטרה. בית המשפט המחוזי ציין, שטענה זו עלתה לראשונה רק בבית המשפט, ואין כל הסבר לכך שלא הועלתה בפני השוטרים במעצר או בפני השופט שדן בהארכת המעצר, וממילא משוללת היא יסוד נוכח העובדה שהמבקש הוחזק בתא של טעוני הגנה המצוי בקרבת עמדת השוטרים; מה גם שפעילותו ההתנדבותית התקיימה בתחנה אחרת מזו שבה היה עצור. בית המשפט תמה על השימוש האינטנסיבי בנימוק השירות במשטרה בהתחשב בכך, שתפקידו היה מתנדב גרידא. עוד נטען בבית המשפט, כי הודיתו החלקית של המבקש באה בתגובה להבטחתו של החוקר מליחי, כי אם יעשה כן ייסגר נגדו התיק. בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל, וציין, כי "אני נותן אמון בעדותו של החור מליחי שלא ניתנה כל הבטחה כפי שטוען הנאשם".

ו.              המתלוננת התלוננה לראשונה במשטרה ביום 27.2.07, לאחר שחברה אז שיכנע אותה, משחשפה בפניו את האירועים כמחצית השנה קודם לכן. לטענתה לא אזרה אומץ להתלונן עד אותה עת, אולם משלא הצליחה לשכוח את האירועים חרף נסיונה להדחיקם, הבינה עם התבגרותה כי לא תוכל לעבור לסדר היום בלא שיתן המבקש את הדין על מעשיו. עוד העידה, כי הבינה באותה תקופה בה התרחשו האירועים, כי המבקש היה קשור למעצרו של אביה, אולם זה שנים אין היא עוד בקשר עם אביה. בית המשפט ציין, כי "בהתחשב בנסיבות, לא רק שעדותה של המתלוננת קוהרנטית, אותנטית, עקבית ומעוררת אמון, אלא גם התרשמתי, כי עשתה מאמץ להיצמד לאמת ולהימנע מהגזמה. לא מצאתי, כי יש סתירות רבות בדברי המתלוננת. הסתירות שנמצאו לא היו משמעותיות, ואינן פוגמות בעדותה המהימנה וברושם האמין שהותירה". עוד נקבע, כי הסבריה של המתלוננת לכך שכבשה את עדותה, וגם לכך שהתלוננה לבסוף, משכנעים ומניחים את הדעת. עוד הוטעם, כי נוסף על עדותה של המתלוננת קיימות עדויות נוספות המחזקות את גרסתה, בהן הודיתו של המבקש בתחנת המשטרה, עדותה של השכנה, לה סיפרה באותה עת את שאירע, כמו גם מספר פריטים ייחודיים ואותנטיים שהוצגו בעדותה שלה והאופן בו תיארה את האירועים בשחזור. בניגוד לכך, ציין בית המשפט, כי עדותו של המבקש הותירה "רושם קשה ושלילי", וכי אין הוא נותן אמון בו. נוכח הדברים האמורים נקבע, כי התביעה הוכיחה את שהיה עליה להוכיח מעל לכל ספק סביר, ועל כן יש להרשיע את המבקש בהתאם לאמור בכתב האישום. כתב האישום הוגש, כאמור, רק ב-30.12.09.

ז.              בגזר הדין שניתן ביום 4.3.13 נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר המבחן בעניינו של המבקש, ממנו עולה, כי המבקש, מנהל אורח חיים נורמטיבי, ואף תרם רבות לקהילה בזיהוי עבריינים. צוין, כי מעסיקיו התרשמו מן המבקש כעובד יסודי ואחראי, אשר מגלה יחסי אנוש המאופיינים בהתחשבות ואדיבות כלפי הזולת. עוד ציין בית המשפט, כי הנאשם אינו מודה בביצוע העבירות ואינו לוקח אחריות לביצוען, וכן כי עולה מתסקיר שרות המבחן, כי המבקש רואה עצמו קרבן ההליך, ואינו מביע כל אמפטיה כלפי המתלוננת. כן נדרש בית המשפט לחוות דעתה של מעריכת המסוכנות, אשר הגיעה לכלל מסקנה, כי רמת מסוכנותו המינית של המבקש היא ברמה נמוכה-בינונית. בית המשפט הטעים את חומרת העבירות שבנדון דידן וציין, כי באופן חריג נוכח חומרה מיוחדת זו, קבע המחוקק ענשי מינימום לעבירות אלה. עוד תואר, כי "הנאשם [המבקש - א"ר] שמבוגר מן המתלוננת בשתים-עשר שנים ניצל את קטינותה, תמימותה ובדידותה של המתלוננת אשר הייתה בת תשע בתחילת האירועים. הנאשם [המבקש - א"ר] ראה במתלוננת חפץ וטרף קל", וצוין, כי המתלוננת העידה על עצמה בתסקיר, כי בגיל שלוש-עשרה ניסתה ליטול את חייה. בין יתר השיקולים להם נתן בית המשפט דעתו לעניין גזר הדין, צוינה הפגיעה הנגרמת לקרבן כתוצאה ממעשה העבירה, והצורך לגדוע בענישה מחמירה מעשים מעין אלה המתוארים, נוכח מחויבותה של החברה להגן על חלשיה, בהם קטינים. נלקחו בחשבון גם היעדר עברו הפלילי של המבקש, אורח החיים הנורמטיבי שניהל וכן חלוף השנים מעת שביצע את העבירות. לבסוף צוין, כי בנסיבות העניין גובר שיקול הרתעתו של המבקש ואחרים על הצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות, והושתו עליו בין היתר 14 שנות מאסר בפועל. ההתיצבות לריצוי נקבעה ל-10.3.13.

הבקשה שלפנינו

ח.             ביום 8.3.13 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור; אשר טרם הוגש. נטען, כי הואיל והמבקש היה משוחרר במשך שש השנים בהן נוהלו ההליכים בתיק וקיים אורח חיים נורמטיבי בלא שהוגשה נגדו תלונה כלשהי, מתאיינים נימוקים כמו מסוכנותו של המבקש או החשש שיברח ממתן הדין. בין היתר נטען עוד, כי פרק הזמן הקצר שניתן למבקש מרגע שנגזר הדין ועד לתחילת ריצוי עונשו, לא אפשר הוכחה של סיכויי הערעור בעניינו, נוכח האינטרסים הטמונים בעדויותיהן של המתלוננת עצמה כמו גם שכנתה, ונוכח קיומה לכאורה של ראיה חדשה שעשויה לטענת באי כוחו של המבקש לשפוך אור חדש על הפרשה. כמו כן הוטעמו בבקשה נסיבותיו האישיות של המבקש, אב לשלושה ילדים בהם בנו הצעיר שנולד אך השבוע, אשר להם ולאשתו הינו המפרנס היחידי, משאין בידי אשתו אזרחות ישראלית, ואינה זכאית לתמיכה בעקבות הלידה, והוסבר הצורך עקב כך במתן שהות לחיפוש מקור הכנסה אלטרנטיבי על דרך של עיכוב ביצוע גזר הדין.

ז.       בדיון נטען מטעם המבקש, כי חרותו לא הוגבלה כלל לאורך השנים מאז התלונה, למעט בעת הכרעת הדין שאז עוכבה יציאתו מן הארץ והתבקש להפקיד את דרכונו. רף הענישה, כך נטען, גבוה. הועלו טענות שבתקופת האירועים (1999) הגישה המתלוננת תלונה כנגד אחר, שהורשע בהמשך בצילום ופרסום תועבה של קטין. היא ידעה לנקוב בשמו אבל לא בשם משפחתו, ויתכן שהתבלבלה בין שני אנשים. כן נטען כי העורר חש מאוים לאחר שכשוטר מתנדב עצר, בין השאר, את אבי המתלוננת. נטען גם, כי ביום שלפני גזר הדין נולד למבקש (למז"ט) תינוק.

ח.      בא כוח המדינה טען כי האינטרס הציבורי לאחר הרשעה בעבירות חמורות הוא תחילת ריצוי העונש; היתה גם הודיה חלקית, כנטען, והערעור הוא על קביעות מהימנות.

הכרעה

ט.       איני רואה מקום להיעתר לבקשה על פי הנתונים העכשויים, בכפוף לדחיה קצרה כפי שיפורט. הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות מובהקות, והמשוכה גבוהה מאוד. אכן המבקש היה משוחרר לאורך כל השנים הרלבנטיות, לרבות מאז התלונה לפני למעלה משש שנים, ולא יוחסו לו עבירות חדשות. ואולם, עתה אינו נהנה עוד מחזקת החפות, ויש קושי מובנה בכך שמי שנדון לארבע עשרה שנות מאסר יסובב בשוק ככל הבריות. עם זאת נראה לי, כי השילוב שבין היותו של המבקש משוחרר ללא תנאים לאורך שנים (רק בשלב מאוחר, עם הכרעת הדין, עוכבה יציאתו מן הארץ והופקד דרכונו), והולדת בנו בימים אלה ממש, מצדיק עיכוב עד יום 11.4.13, תוך שהמבקש יימצא במעצר בית מלא, בתנאים מגבילים שיקבע לאלתר בית המשפט המחוזי; זאת - כדי לאפשר התארגנות מתאימה למבקש ולמשפחתו. ככל שיוגש הערעור עד אותו מועד, יוכל המבקש להגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא לעכב, ואיני נוטע כמובן כל מסמרות. בית המשפט המחוזי מתבקש בטובו לדון בתוך הימים הקרובים בתנאים כאמור.

           ניתנה היום, כ"ט באדר תשע"ג (11.3.13).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רח      מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: